"מעולם לא ניסיתי לעשות זאת בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח" (בילבי).
הכירו את התאומה שלי רוית חסדאי עבורי ג'ינג'ית.
חייבת לספר סיפור קצר על ההיכרות בינינו. הכל התחיל בשנת 1995 כשהיה לי פאב פעיל בתל
אביב והכל עבד נפלא חוץ מהמלצריות שלי. יום אחד בעודי מיואשת הלכתי לאכול בחומוס בזל – ;זוכרים? אני לא אשכח!
ניגשה אלי בחורה צעירה יפת תואר עם תלתלים ג'ינג'יים עד המותניים עיניים ירוקות כאזמרגד,לבושה בגופיית סבא לבנה ומכנסוני ג'ינס קצרים וגוף שאלוהים לא מחלק לכל אחד. בחיוך כובש היא שאלה מה ארצה להזמין. עניתי לה בשאלה:"כמה את מרויחה פה? אתן לך כפול. בזה הרגע את
הולכת לבוס שלך ומודיעה לו שאת מתפטרת…". בערב הגיעה הג'ינג'ית לעבודה. כל הרושם שהיה לי
ממנה אותו בוקר נמחק. אם לא העיניים הירוקות שלה, הייתי חושבת שהבחורה הגיעה ממאה שערים לבקש עבודה… הייתי המומה מהמראה שלה, ואתם כבר יודעים שיש לי בעיה גם עם מראה וגם עם טאקט. אמרתי לה שאני הולכת לתבוע אותה על עוגמת נפש. שלחתי אותה הביתה עם מונית להחליף בגדים ולחזור תוך עשר דקות. מאז אני ורוית צמד חמד וכל השאר היסטוריה…

עם ג'ינג'ית נסעתי לג'איפור, לייבוא הראשון שלנו של אבני חן לפני 20 שנה. שנים אחר כך, היא הצטרפה אלי למסע אפריל 2016 והפעם השלישית שלנו ביחד, כבר מתוכננת. הקשר שלי עם
ג'ינג'ית הוא הרבה מעבר לחברות נפלאה, הוא גם קשר המחבר שתי מעצבות תכשיטים שעובדות באהבה
גדולה למקצוע ועם הרבה פרגון הדדי.

לקראת הראיון, נפגשנו לקפה בסטודיו המהמם שלה. בארוררר שאין לה חלב. אז היא שמה לנו שמנת להקצפה שבמקרה נמצאה במקרר וממש לא בגלל שהיא אופה כל היום. היא קנתה במקרה.
"אז מה אם אין חלב", היא אמרה לי, ";חיה, זה יהיה הקפה הכי טעים ששתית בחייך"… ככה היא רואה את העולם. וזה, למה אני אוהבת אותה כל כך. והנה הסיפור שלה:

בשנת 1999, מספרת רוית, פתחתי את העסק הראשון שלי. חנות חרוזים מאבני חן מהראשונות בארץ בקניון רננים ברעננה. רציתי חנות שתאפשר לנשים לעצב לעצמן תכשיט איכותי, לפי טעמן האישי, במחיר שיהיה זול בהרבה ממה שהוצע בחנויות אז. לימים החנות הצליחה מאוד. כל שנה טסתי
לתערוכות בחו"ל והבאתי אבני חן מרהיבות ביופיין וחלקי כסף וזהב ממקומות שונים בעולם. ב:2011
כשכבר הייתי אמא לשתי בנות קטנות, הרגשתי שמיציתי את החנות. מאשת עסקים ואומנית עסוקה בטירוף, רציתי פשוט להפוך להיות אמא.
רציתי את הדברים הכי בנאליים. ללכת לקניות, לנקות את הבית, לקחת את בנותיי לגן, ללכת איתן לרופא. בקיצור לעשות הפסקה מה"טרפת" ולהיות אמא במשרה מלאה. בן זוגי שהיה אז יד ימיני ודאג לכל צרכי הבית, חזר לעבודתו מיד למחרת היום בו אמרתי לו שנמאס לי ואני לוקחת קצת זמן להיות אמא, החלפנו תפקידים.

לעצור עצירה מלאה זה אומר שיש הילוכים שצריך להוריד. גם אחרי שסגרתי את החנות (זה קרה תוך
חודש) לקח לי זמן להירגע. הבנתי שתכשיטים זו האהבה הגדולה שלי וזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, אבל בא לי גם לגדל את בנותיי ולהיות שם לצדן כל הזמן. חיפשתי את הדרך לשלב את שני
העולמות אותם אני כל כך אוהבת. התכשיטים והאימהות. החלטתי ללמוד קצת יותר לעומק את עולם העיצוב והתחלתי ללמוד בשנקר. הרגשתי שהשילוב בין התכשיטים ובין הרוחניות יכול לתת לי מענה למה שאני מחפשת. רציתי ליצוק לתוך התכשיטים מלל שיוסיף להם תוכן ויזואלי ורוחני.

הגרפיקאיות לא הצליחו לבטא את מה שרציתי. אז החלטתי לעשות זאת לבד ולמדתי את התוכנות הדרושות
לזה. השקעתי גם בלימוד של קידום אתרים כדי לקדם את עצמי ברשת וליצור לעצמי מרחב עבודה בבית. היום אני עובדת בסטודיו המדהים שלי ליד הבית, מוכרת לכל העולם דרך האינטרנט ובעיקר קמה כל בוקר לצד משפחתי האהובה ועושה את מה שאני הכי אוהבת.

בנוסף לכך, רווית מכינה כל חודש קופסאות קטנות עם תכשיטים ומשפטי השראה לנשים ותורמת במחלקה האונקולוגית יחד עם זהבה בצלאל הצלע השלישית שלנו בחבורה שלנו. שעליה אכתוב בהמשך.
על שיתוף פעולה ביננו עוד אספר…:-)